סיפור נחמד על בחורה שסיימה קורס קונדיטוריה

אפרים ואני התארחנו השבת אצל משפחה של חברים מהצפון. הם אמרו שהם הזמינו אותנו כי כבר הרבה זמן לא התראינו אבל אם תשאלו אותי זו לא באמת הייתה הסיבה. לדעתי, ואמרתי את זה לאפרים, הם פשוט רצו להשוויץ בנכדה הצעירה שלהם שהגיעה לביקור מירושלים. הם התגאו בה ובמאכלים שהיא יודעת להכין אחרי שסיימה קורס קונדיטוריה וקולינריה. מה אני אומר לכם.. אומרים שהמטבח הוא הלב של הבית, והאמת היא שזה כנראה נכון כי הלב של אפרים ושלי התרחב בשבת הזו לממדים שלא תארנו לעצמנו שהוא יכול. והכל בגלל אמביציה של נערה צעירה אחת שלא ידעה דבר וחצי דבר על בישול או על אפייה אבל כשהיא נכנסת אל המטבח היום כדי לבשל לאנשים היקרים לה היא יודעת בדיוק מה היא עושה והיא עושה את זה מצוין.

האמת היא שלא ראינו את זה בא. כמו הרבה פעמים בעבר התאספנו ביחד מסביב לשולחן, שתינו קצת יין ושוחחנו על דה ועל הא. חלקנו סיפורים, התעדכנו במה שחדש ושמענו מהחברים שלנו ומהנכדים הצעירים על היוזמות שלהם, על הדעות הפוליטיות ועל המיומנויות החדשות שהם רכשו לעצמם בזמן הארוך שבו שלא התראינו. עד כאן הכל היה רגיל לחלוטין ולא מרגש במיוחד. כלומר, אנחנו אוהבים את הצפון ואת החברים שלנו אבל בגילנו המופלג גם ערב שקט בבית עושה את העבודה. אבל אז הגיע האוכל וזה שינה את הכול. אל השולחן הוגשו מנות שף של מסעדה. בחיי. הנערה הצעירה הכינה עוף בצנוברים וקרם שקדים, תפוחי אדמה בסילאן ודבש, סלט עלים ירוקים ובטטות, פשטידת רועים נימוחה ופאי בשר פריך ומנחם שהיו רק ההתחלה.


התבשילים היו טעימים ואפילו לא אגזים אם אומר מצוינים. היה ברור שהנכדה הצעירה שלהם למדה דבר או שניים על לבשל כמו שפית. כולנו היינו בהיי ולא רק מהיין.. חלק די גדול מהזמן היה שקט מסביב לשולחן. לא שקט של חוסר נוחות או שעמום אלא שקט של פליאה. כזה שקט נוצר מסביב לשולחן רק אם כל הסועדים שנמצאים מסביב לשולחן לא מסוגלים להפסיק לאכול את האוכל. אחרי כמה דקות של טעימות ושקט התחלנו להלל אותה על המנות העיקריות שהיא הכינה עבורנו. בתגובה, היא התרוממה ממקומה ונגשה אל המטבח, מוציאה משם בזה אחר זה מגוון מטעמים, עוגיות ועוגות מיוחדות בצבעים שהיו חוויה לעיניים וכשטעמנו! גן עדן. הכל היה נפלא ממש. כל קינוח היה מתוק ומדויק. אחרי סיימנו ללקק את האצבעות והצלחות נותרו ריקות ומבריקות לא נותרה לנו ברירה, היינו מוכרחים לשאול אותה על הקורסים שעברה.


היא סיפרה לנו באושר על כמה שזה נפלא לחלוק את התשוקה לאוכל עם אנשים נוספים ועל החוויה המיוחדת שעברה בקורס. היא צללה אתנו אל התרבויות, הטעמים, הצבעים והסיפורים המרתקים שעומדים מאחורי כל המנות שהיא הכינה. היא ספרה לנו על הקמפוס החדיש והמאובזר ועל צוות המורים המקצועי שעזר לה למצוא את השפית שבה, שאיפשר לה להעז ולחקור, לצבור ידע ואז לנסות וליישם אותו.

היא סיפרה לנו כיצד יצאה אחרי כל שיעור כשהיא שונה יותר. כיצד רכשה בכל פעם מעט יותר ביטחון במטבח עד שלבסוף הרגישה שזה בדיוק מה שהיא רוצה ואוהבת לעשות. היא אמרה שהקורסים הגשימו לה חלום ילדות משום שאוכל תמיד היה התשוקה השלה והיא תמיד תהתה כיצד להפוך את התשוקה הזו שלה לאוכל למקצוע שהיא תוכל להתפרנס ממנו. ושזה גם מה שבכוונתה לעשות.


כולנו ישבנו המומים מסביב לשולחן. או יותר נכון אפרים ואני היינו המומים, שאר המשפחה שלה כבר ידעה מכל זה. "ישנם המון קורסי קונדיטוריה בכל מקום בארץ" היא אמרה לנו כשהעיניים שלה נוצצות. "רובם מציעים לסטודנטים בכל הגילאים לרכוש מיומנויות בבישול ובאפייה לצד השכלה תיאורטית ורלוונטית שיכולה לעזור להם להתמקצע אבל הקורס הקולינרי בירושלים מלמד את הסטודנטים שלו כיצד להכין קינוחים ותבשילים ברמות הכי גבוהות שאפשר."


היא פיארה את המורים שלימדו אותה על טכניקות סודיות, טריקים וטיפים לבישול, אפייה, קישוט ועיטור, ואז הגדילה לעשות ואמרה שכל אחד יכול ללמוד לאפות ככה אם רק יקבל את ההדרכה הנכונה. כמובן שאפרים מיד הסתכל עלי.. ידעתי מהו חושב. הסתכלתי עליו בחזרה ואמרתי לו בחיוך, בקול מספיק חלש כדי שזה יהיה בינינו אבל מספיק חזק כדי שכל הנוכחים בחדר ישמעו "נו באמת אפרים.. לא מלמדים כלב זקן טריקים חדשים." הוא השפיל את המבט בעצב. "אבל" אמרתי לו, "לנכדה הצעירה שלנו יש יום הולדת בקרוב ואני חושבת שקורס קונדיטוריה יכול להיות מתנה מופלאה שגם היא וגם אנחנו נהנה ממנה במיוחד." כולם צחקו. גם אפרים שהסכים איתי אגב כי כשחזרנו מהאירוח התקשרנו אליה והודענו לה ששילמנו לה על קורס קונדיטוריה באהבה רבה. בינינו, גם אם היא תחליט שלא להפוך את זה לבסוף למקצוע. אנחנו נהנה מההפקר והיא תהנה מצוות מורים שידריך אותה, יעורר בה השראה וייתן לה את הביטחון להעז ולנסות.